ב-25 לאוקטובר 2017 (רביעי) הארגונים בצלם והמוקד לזכויות הפרט פרסמו דו״ח משותף תחת הכותרת ״לא מוגנים – מעצרם של נערים בירושלים המזרחית“. ניתוח ראשוני של תקציר המנהלים, שפורסם מבעוד מועד, מראה שהדו”ח הוא חלק מקמפיין בינלאומי נרחב, לוקה בכשלים מתודולוגיים ועובדתיים רבים ומהווה ניצול של נושא זה לצרכים פוליטיים.

  • הדו”ח הוא חלק מקמפיין דה-לגיטימציה בינלאומי בהובלת מספר ארגונים לא-ממשלתיים ובמימון מספר ממשלות, המאשים באופן בלתי מבוסס את ישראל בהתעללות ״שיטתית״ ו״נרחבת״ בילדים.
  • בהתאם לקמפיין המוזכר לעיל, תקציר המנהלים של הדו”ח משתמש במושגים מאמנת רומא על מנת לרמוז לפשעים נגד האנושות ולהוות בסיס לניסיונות לוחמה משפטית בפורומים בינלאומיים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי(למידע נוסף ראה את דוחות NGO Monitor הבאים: The Origins of ‘No Way to Treat a Child’ ו- No Way to Represent a Child: Defence for Children International Palestine’s Distortions of the Israeli Justice System).
  • הארגונים מציינים את תמיכתו של האיחוד האירופי בהפקת הפרסום. שני הארגונים קיבלו מענק משותף לשנתיים מהאיחוד האירופי על סך 200 אלף אירו לפרויקט בשם ״נוער במעצר: מניעת טיפול לקוי של קטינים פלסטינים עצורים במזרח ירושלים״.
  • למרות ההצהרות של הארגונים, הם מכירים בזה שרשויות החוק מתנהגות ״בהתאם להוראות החוק״ כולל ״החריגים בו״. הדבר כולל מעצרי לילה, איזוק, קשר עם ההורים, שיטות חקירה ועוד. לכן, הביקורת על התנהלות המשטרה בהתאם לחוק ולנהלים הנגזרים ממנו אינה תואמת את המחויבות של ארגונים אלו לשלטון החוק.
  • הדו”ח מבוסס על תצהירי עשרות בודדות של קטינים המואשמים בעברות אלימות (בפרסום מוזכר זריקת אבנים, אך ייתכן ומדובר בעבירות חמורות יותר). בצלם והמוקד אינם מספקים נתונים רחבים יותר או השוואתיים לגבי התנהלות המשטרה כלפי קטינים עצורים הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי.
  • בטווח הזמן שבו נאספו התצהירים התרחש מספר הפיגועים הגבוה יחסית על ידי קטינים פלסטינים נגד ישראלים. כמו בפרסומים נוספים בקמפיין זה, גם פה עובדה זו נדחקת הצידה אם לא נמחקת כליל.
  • ההקשר של אכיפת החוק בירושלים הוא חשוב, אך זוכה להתעלמות: כל תושבי ירושלים, ישראלים ופלסטינים, כפופים לחוק הישראלי ועומדים בפני אותה מערכת משפטית (לדוגמא, יהודים גם מוחזקים במעצר במגרש הרוסים). כך שהליקויים המוזכרים כ״אפליה ממוסדת ושיטתית״ נגד פלסטינים אינם משקפים את המציאות.
  • לאור המתודולוגיה הכושלת והפוליטיזציה של הנושא, יש לשאול את השאלות הבאות:
    • האם המוקד לזכויות הפרט ו/או בצלם ו/או נציגים מטעמם מייצגים את הקטינים המוזכרים בדוח? אם כן, הרי שהדוח הוא לא יותר מכתב הגנה משפטי ולא ניתוח הקשור לזכויות אדם או אזרח.
    • האם המקרים המתוארים הועלו על ידי הארגונים במסגרת ההליך המשפטי?
    • האם בצלם ו/או המוקד ו/או נציג מטעמם הגיש תלונה רשמית לרשויות בישראל לאחר קבלת התצהירים מהקטינים? או שמא התצהירים נוצלו רק לפרסום הדוח?