ב-6 ביוני 2012 פרסם ארגון אמנסטי דו"ח בשם "רעבים לצדק: פלסטינים עצורים על ידי ישראל ללא משפט". דו"ח זה הוא חלק מקמפיין שנועד למקד את תשומת הלב ולהפעיל לחץ פוליטי על ישראל. במסגרת קמפיין זה אסירים פלסטינים שבתו רעב לאחרונה, ביניהם אסירים שנשפטו, הורשעו ומרצים כעת את עונשם באשמת מעורבות בפיגועי טרור רצחניים. ההמלצות המופיעות בדו"ח חוזרות על רוב הטענות המוזכרות בדו"חות קודמים של אמנסטי שמטרתם הצגת מערכת המשפט הישראלית כלקויה על מנת להצדיק התערבות בינלאומית בנושא.
 
הטיה מתודולוגית
  • הדו"ח מבוסס ברובו על "עדויות" פלסטיניות בלתי ניתנות לאימות, ונעשה מאמץ מינימלי בלבד לבדוק את הטענות העולות מן העדויות או לבקש את תגובת ממשלת ישראל (תגובת הממשלה נתבקשה בארבעה מקרים בלבד). "מתודולוגיה" זו מפרה את הסטנדרטים המקצועיים והאתיים של חקירת עובדות במקרים של הפרת זכויות אדם.
  • המחברים משמיטים את שמותיהם של מחברי הדו"ח ובכך מפרים את  הקווים המנחים לוועדות חקירה דוגמת הקווים המנחים לחקר זכויות אדם של המכון לזכויות אדם בלשכת עורכי הדין הבינלאומית. דבורה היימס וסלאח חיג’אזי צוינו כאנשי קשר בהודעה לעיתונות בנושא הדו"ח ומתוארים כחוקרים במחלקת "ישראל והשטחים הפלסטיניים הכבושים", וככל הנראה הם אלו אשר כתבו את הדו"ח. לשניהם עבר המשקף הטיה אנטי-ישראלית בוטה. העסקת עובדים בעלי הטיה על-ידי אמנסטי מהווה הפרה של מה שמכונה על-ידם עיקרון ליבה: "ללא משוא פנים".
  • בשנת 2001, היימס התנדבה לשמש כ"מגן אנושי" בבית ג’אלה (ליד בית לחם) על מנת להרתיע את צה"ל מלהגיב לירי על אזרחים בירושלים. בשנת 2008 היא חתמה על מכתב הטוען כי ישראל היא "מדינה שיוסדה על טרור, טבח ונישול של עם אחר מאדמותיו". במאמר שהופיע ב-Washington Jewish Week בשנת 2002 אמרה כי "בעוד שאינה מקבלת את פיגועי התאבדות, היא מאמינה באופן אישי כי הם ‘תגובה לכיבוש’". בעברה, עבדה היימס בכמה מהארגונים הלא ממשלתיים-הפוליטיים הקיצוניים ביותר העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, בהם המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית (AIC), יהודים למען צדק בפלסטין ובישראל (JPPI), עמותת רייצ’ל קורי ורשת מען.
  • לחיג’אזי, פלסטיני יליד ירושלים שגדל ברמאללה, גם כן הפגין ניגוד אינטרסים בהקשר זה. בשנת 2005 עבד כאיש יחסי הציבור במשרד לתכנון של הרשות הפלסטינית, ובשנת 2007 נרשם כאיש קשר של הארגון הלא ממשלתי "קול אחר"- שסיסמתו "התנגדו! החרימו! אנחנו האינתיפאדה!"
  • ב- 9 במרץ 2011, בזמן היותו חוקר בארגון Human Rights Watch, דיבר חיג’אזי בועידת של האו"ם. שם סיפר איך אביו נעצר לכאורה על-ידי הרשויות הישראליות כאשר "הצבא הישראלי לא הצליח למצוא פעיל פוליטי שגר בשכנות לאביו". עיקרון היעדר משוא הפנים נתון בספק כאשר חיג’אזי טוען שהוא קורבן של אותה המדינה עליה הוא מדווח.
 
מעצר מנהלי
  • מעצר מנהלי הוא הליך שכיח בקרב מדינות דמוקרטיות סביב העולם במקרים של עבירות ביטחוניות, ביניהן גם ארה"ב ובריטניה. השימוש של ישראל במעצרים מנהליים תואם את הסטנדרט הבינלאומי ועומד בדרישות המשפט הבינלאומי.
  • כל העצורים המנהליים של פלסטינים מובאים בפני שופט תוך זמן קצר, וכל הראיות נבחנים על-ידי בית המשפט. ניתן לערער על החלטת בית המשפט בפני בית הדין הצבאי לערעורים. ניתן לערער על החלטת בית הדין לערעורים בבג"ץ, ובמקרים רבים העצורים אכן מערערים.
  • בדו"ח מופיעות טענות רבות חסרות אמינות. דוגמא לכך היא המקרה של האנה שלאבי, חברה לכאורה בארגון הטרור הג’יהאד האסלאמי ששוחררה לרצועת עזה כחלק מעסקת שחרור שנועדה להביא לסיומה של שביתת הרעב שלה. אמנסטי מודה ש"ההצהרתה הראשונית של שלאבי לאחר שחרורה מרמזת על כך שחתמה מרצונה של העסקה". אך עם זאת, אמנסטי חוזר לאחר מכן על טענותיה של שלאבי בעניין "הצהרות מנוגדות שנאמרו על-ידי עורך הדין שניהל משא ומתן על העסקה", ובסופו של דבר גם מסיק כי ישראל ביצעה "טרנספר בכפייה". לכל היותר, מדובר במחלוקת בין שלאבי ועורך דינה.
  • אמנסטי טוען להפרות חמורות של המשפט הבינלאומי, אך דו"ח הארגון עצמו נוגד האשמות אלו. השימוש של אמנסטי במונח "טרנספר בכפייה" ביחס לאסירים אשר הסכימו לחלק זה בעסקת השחרור שלהם משקף רטוריקה מסיתה ללא כל בסיס ממשי.
  • בדו"ח של אמנסטי ישנה התעלמות מפעולות הטרור המתמשכות נגד אזרחים ישראלים. הדו"ח מטשטש את העובדה שהמעצרים המנהליים מתבצעים כנגד חברים או אנשים המקושרים לארגוני טרור. יתרה מזאת, אמנסטי אינו מציג כלל את ההחלטות הרבות של בית המשפט בנושא זה. במקום זאת, אמנסטי מציג את העצורים הפלסטיניים כ"אסירי מצפון" או פעילים פוליטיים לא-אלימים.
  • אמנסטי ממשיכה להסתמך על דיווחים של ארגונים פוליטיים בעלי אג’נדה אידיאולוגית ברורה, בהם: אדאמיר, אל-חק, בצלם, המוקד, המרכז הפלסטיני לזכויות אדם ורופאים לזכויות אדם.
  • אמנסטי ממשיכה לחזור בדו"ח זה על ההאשמות חסרות היסוד של דו"ח גולדסטון (אותן דחה השופט גולדסטון בעצמו), וגם חוזרת על ההאשמה שישראל "כשלה בביצוע חקירה אמינה ועצמאית או בהעמדה לדין של המבצעים" (עמ’ 8). ישראל ערכה מאות חקירות על אירועי 2009-2008. השופטת מארי מקגואן דייויס, שמונתה על-ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם לראשות ועדת המעקב אחר מסקנות דו"ח גולדסטון, מצאה כי "ישראל הקדישה משאבים רבים כדי לחקור למעלה מ-400 האשמות של התנהגות מבצעית בלתי הולמת בעזה". השופט גולדסטון בעצמו ציין כי "המלצתנו העיקרית הייתה שכל צד יבצע חקירה של התקריות בדו"ח באופן שקוף וברצון טוב. השופטת מקגואן דייויס מצאה כי עשתה זאת במידה משמעותית".