מאמר דעה: באים לעזור? רק מזיקים
לפני שנה יצאו שוב מזכיר המדינה האמריקני ג’ון קרי, השגריר לשעבר מרטין אינדיק, וברקע הנשיא אובאמה, להשכין שלום בין הישראלים לפלשתינים. כמו רבים אחרים לפניהם (כולל אדריכלי אוסלו), הם נכשלו. ועכשיו, אפילו אם הפסקת האש בין ישראל לחמאס תחזיק מעמד, לא יוכלו האמריקנים לזקוף זאת לזכותם.
כאילו לא למדו דבר מההיסטוריה, עסקני השלום שכחו כי הכלל הראשון, בהתבסס על שבועת הרופא של היפוקרטס, הוא “לא להזיק”. במקום זאת, עקב יהירותם וחוסר יכולתם, מיליוני ישראלים סופגים מטחי טילים, בעוד הפלשתינים בעזה נפגעים מתקיפות חיל האוויר נגד הבתים, בתי הספר והמסגדים אשר בהם מוחבאים הטילים.
במבט לאחור ליולי 2013, היחסים בין ישראל לרשות הפלשתינית היו, ככל הנראה, סבירים ויציבים יחסית. חמאס היה מבודד, אף שטפטוף הטילים מרצועת עזה נמשך. בגדה המערבית, למרות העימותים בנושא ההתנחלויות וההסתה הפלשתינית, שיתוף הפעולה גדל, בדגש על פיתוח כלכלי. כך הצליחו הצדדים לשלוט בסכסוך, ובעוד רוב מדינות המזרח התיכון היו בעיצומם של חוסר יציבות ושל מלחמות אזרחים, היחסים בין ישראל לרשות היו רגועים.
אך קרי ואינדיק לא הניחו לצדדים לנפשם – בין בגלל האגו ובין בגלל חוסר ההבנה של המציאות המזרח־תיכונית – וכפו עוד “תהליך שלום”. הפלשתינים דרשו “מחוות” ישראליות ו”צעדים בוני אמון” כמחיר להשתתפות בתהליך, ובלחץ אמריקני הסכים ראש הממשלה לשחרר שוב מחבלים מהכלא. אבל הפקידים האמריקנים לא הבינו את נפיצות נושא האסירים (האלטרנטיבה, הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, נדחתה מטעמים פוליטיים ואסטרטגיים).
לאחר שבעה חודשים, כאשר המו”מ הגיע למבוי סתום והיה ברור שרק צד אחד נוקט צעדים בוני אמון, ישראל הפסיקה את מחוות השחרור. האסירים פתחו בשביתת רעב כחלק מקמפיין להפעלת לחץ בינלאומי על ישראל, בשיתוף פעולה עם ארגונים פרו־פלשתיניים הטוענים לקידום זכויות אדם והממומנים על ידי ממשלות אירופה, אך הפעם ממשלת ישראל עמדה בלחץ.
בעקבות הכישלון הדיפלומטי להביא לשחרור אסירים, כחלק מתוכנית קרי ואינדיק, חמאס הגביר את מאמציו, והארגון הצליח לבסוף לחטוף ולרצוח את שלושת הנערים היהודים. האכזריות הביאה לעוד אכזריות, עם חטיפתו ורציחתו של מוחמד אבו חדיר.
שפיכות הדמים התרחבה במהירות, כאשר חמאס ובעלי בריתו ניצלו את ההזדמנות והחלו בשיגור מאות רקטות. במקום מו”מ לשלום, חזרו הישראלים והפלשתינים לעוד סבב אכזרי של אלימות. היציבות היחסית, שהבדילה בין הפינה הזאת של המזרח התיכון לבין הטירוף בסוריה ובעיראק, נמחקה כלא היתה.
אינדיק כבר לא חלק מקבוצת השלום האמריקנית, אך הוא ממשיך להתראיין לכלי תקשורת תוך כדי סילוף העובדות ולהתעלם מאחריותו המרכזית לכישלון. הנשיא ומזכיר המדינה, מצידם, פנו לנושאים אחרים, וכאשר אבו מאזן וחמאס הכריזו על ממשלת אחדות הם פיהקו, בתירוץ שאין חברי חמאס רשמיים בממשלה החדשה, ומכיוון שדבר לא השתנה, הסיוע הכספי המאסיבי לרשות ימשיך.
אמנם בימים האחרונים הודיע קרי שהוא עושה את דרכו לקהיר, אך בסופו של דבר ביטל את ביקורו. לכן אפילו אם סבב המהלומות הנוכחי ייפסק, לא יהיה זה בזכות הממשל האמריקני, שהפגין את חוסר האמינות שלו בכל הקשור לעשיית שלום.
כמו במקרים רבים בעבר, יש לקחים חשובים, אך המתווכים לדורותיהם מתעקשים שלא להבין זאת. אם קיימים מנהיגים, שלא כמו קרי ואינדיק, המסוגלים ללמוד מההיסטוריה, הנקודה החשובה ביותר היא ההכרה שמחיר הכישלון הוא גבוה מאוד. כמו רופאים, העוסקים בחיים ובמוות ברמת היחיד, מנהיגים פוליטיים, העוסקים בגורלן של אומות, חייבים לנהוג לפי שבועת היפוקרטס – “לא להזיק”.